מוסדות פיננסים רבים נוטים לקבל החלטות השקעה בהתבסס על מטריצות סיכונים, כלים למדידת ביצועים וממשל תאגידי זהיר. אולם, לעתים קרובות כלים אלה אינם משקפים את מכלול היחסים שבין תשואה לסיכון ברמת התאגיד וגורמים לאלוקציה של הון שאינה יעילה במימון נכסים, ענפים, מיקומים גיאוגרפיים ולקוחות שאינם הרווחים ביותר. הקצאת הון אפקטיבית יותר, שתתמוך בשווי לבעלי המניות, תוך ציות לדרישות הרגולטוריות מצריכה הגדרת מסגרת כוללת למדידת סיכון ברמת התאגיד, שמשכללת מספר נקודות מבט שונות. מאמר זה בוחן כיצד מדד ההון הכלכלי יכול לשמש כמסגרת לניהול אפקטיבי של ההון ולקבלת החלטות עסקיות יעילות, תוך ניהול ההון הרגולטורי. 

מדדי תשואה מותאמת סיכון Risk-Adjusted Return On Capital ("RAROC") פותחו ויושמו לראשונה בשנות ה- 70 המאוחרות ע"י Bankers Trust. מדד זה הינו כלי אנליטי להערכת עסקאות ואלוקציה מחדש של הון מיחידות עסקיות מוטות תשואה נמוכה ליחידות עסקיות מוטות תשואה גבוהה ביחס לסיכון. מדד תשואה סיכון זה פותח מסיבות עסקיות ולא ככלי לניהול רגולציה. שנות ה- 70 וה- 80 של המאה שעברה אופיינו בהקלה רגולטורית, גלובליזציה, התגברות התחרות, חדשנות מימונית ותנודתיות בשווקים. Bankers Trust היה הראשון להבין שתמורות צפויות לחול על ענף הבנקאות, תוך שינוי וגיוון המודל העסקי המסורתי ועל כן יש ללמוד כיצד לנהל את הסיכון גם כדי לשרוד, אך גם ככלי ניהולי אסטרטגי. בזמנו, המדד הכמותי היחיד למדידת סיכון ברמת התאגיד היה יחס ההון למאזן (מינוף מאזני). Bankers Trust רצו להבין טוב יותר את רווחיות התיק למסחר יחסית לתיק הבנקאי המסורתי יותר, כאשר לראייתם רווחיות התיק למסחר טובה יותר מכפי שמשתקף במדדי הרווחיות החשבונאיים ואלה אינם כלים מספקים, נוכח תמהיל נכסי הסיכון של הבנק. על רקע זה פיתחו ב- Bankers Trust את מדד ה- RAROC הראשון, אשר היה יריית הפתיחה של מקצוע ניהול הסיכונים המודרני בענף הבנקאות. בהתחלה נתקלו בבנק במספר קשיים, ללא מדידה קיימת של סיכון ובהיעדר מערכות, בסיסי נתונים ואנשי מקצוע. היו קולות בבנק שלא ראו בהון הכלכלי כגישה הנכונה ולא רצו שתיק המסחר יהיה דומיננטי כנגד התיק הבנקאי. אחרים חשבו שלא ניתן לכמת את סיכון האשראי, או שניתן להסתפק בהערכות מומחה במקומות בהם לא קיים מדד כמותי. בנוסף, מסגרת עבודה מותאמת סיכון עלולה הייתה לשים מגבלות על יחידות עסקיות מסוימות ולשנות ולהגביר את התחרות על ההון השולי. לאחר התגברות על קשיים אלה ויישום מודל זה Bankers Trust הצליחו לשנות את המודל העסקי שלהם ולהפוך מבנק אוניברסאלי בקשיים למוסד פיננסי דינאמי בעל כרית הונית מספקת המייצר רווחיות טובה יותר מכל מתחריו. מודל ההון הכלכלי הראשון של Bankers Trust עבור התיק למסחר לא היה מודל תיאורטי מסובך, אלא הערכת שווי הוגן של התיק ואשר ממנו התפתחו מודלים מורכבים יותר של הון כלכלי.

ניתן לומר שבמידה מסוימת ענף המוסדות הפיננסים השלים מחזור ארוך. לפני שנות ה- 70 של המאה הקודמת הענף היה מפוקח מאוד, לאחר מכן הפך לממוקד רווחיות, תוך יישום עקרונות אנליטיים של ניהול סיכונים והקלה רגולטורית בשנות ה- 80. לאחר המשבר הכלכלי האחרון, מוסדות פיננסים שוב מנוהלים תחת רגולציה קפדנית וממוקדים בשרידות ויציבות, לפעמים על חשבון יישום העקרונות הכלכליים של העסק. האם ניתן לומר היום שמוסדות פיננסים יותר בטוחים, נוכח הדרישות הרגולטוריות החדשות? 

אין ספק, כי דרישות ההון הרגולטורי לא מנעו את משבר האשראי האחרון וגם לא ניתן לומר כי התהדקות הרגולציה לא תיצור ארביטראז' רגולטורי שעלול ליצור את משבר האשראי הבא. יכול להיות שהאמת נמצאת באמצע, כאשר צריך לבחון סיכון מכמה נקודות מבט שונות. הון כלכלי ו- RAROC אמורים לתמוך במיקסום התשואה, תוך המשך עמידה בדרישות הרגולטוריות. 

מודל ההון הכלכלי התפתח בצורה מרשימה לאורך התפתחות מקצוע ניהול הסיכונים וממדדי RAROC פשוטים יחסית פותחו מודלים לאמידת סיכון ריכוזיות, הערכת סולבנטיות, הערכת תגמול וניהול סיכונים כולל. היום ישנם מודלי הון כלכלי, המועצמים עם סימולציות מונטה קרלו, מטריצות קורלציות ומעברים והערכות שווי.  ברוב הבנקים הגדולים, מודל ההון הכלכלי משמש כלי אנליטי ואסטרטגי שכיח ואף התפשט למוסדות פיננסים נוספים ובהם חברות ביטוח, קרנות פנסיה, ומנהלי נכסים. 

הון כלכלי הוא מדד סטטיסטי של הפסד פוטנציאלי מעבר להפסד הצפוי, המבוסס על מודל "הערך בסיכון" (VAR) ומשקף את ההפסד שאינו צפוי (UL) עבור רמת מובהקות נבחרת. החישוב כולל מספר מודלים, שמספקים תרחישי הפסד אפשריים עבור סיכוני אשראי, שוק, ריבית וסיכונים תפעוליים. תוצאת החישוב מספקת את כרית הספיגה ההונית ההכרחית לתמיכה בסיכונים להם חשוף המוסד הפיננסי. ההון הכלכלי הוא כמות ההון שבעלי המניות היו בוחרים בהיעדר הון רגולטורי מוכתב. 

המרכיב הגדול ביותר בהון כלכלי (במוסדות בנקאיים) הוא סיכון האשראי. מודלים לסיכון אשראי מתחילים בשאלה כיצד לווה ישלם את ההלוואה. לשאלה זו ארבעה מרכיבים עיקריים: 

משתנים אלו ספציפיים לאיתנות פיננסית של הלקוח הספציפי, לתנאי ומבנה ההלוואה. לצורך חישוב ההון הכלכלי בגין סיכון אשראי נדרש עוד לשלב את אפקט הסיכונים המשותפים, שעלולים לגרום לתזוזות בסיכוני אשראי של לווים שונים לנוע בו זמנית (קורלציה). לדוגמא, סיכון האשראי (ההסתברות לכשל) של יצרני רכבים וספקי חלפים קשורים שניהם לביקוש לרכבים. 

המרכיב הבא (בד"כ) בהון הכלכלי הוא ההון בגין סיכוני שוק וריבית. סיכון זה מייצג כיצד שינויים בשערי ריביות, מרווחים ותנודתיות במחירים צפויים להשפיע על שווי נכסי והתחייבויות הפירמה. קיימים מספר מודלים להערכת שינויים בעקומי הריבית (סיכון מרכזי בענף הבנקאות והביטוח) והשפעתם על שווי שוק/ שווי הוגן של ההון. מודלים אלה כוללים מודלים להערכת שינויים בריבית הבסיס ובמרווח והשפעתם גם על ניצול אופציות פירעון מוקדם וגלגול פיקדונות. בנוסף, מודלי VAR למיניהם מספקים מספר אחד כולל להפסדים הצפויים עבור הנחות מסוימות לכלל סיכוני השוק.

הסיכון הבא- סיכון תפעולי מייצג הפסדים הנובעים מכשל בתהליכים, או במערכות. פירמות נסמכות בעיקר על הנחיות רגולטוריות (סטנדרטים) הקושרות בין יחסים פיננסים כמו רווחיות גולמית/ תפעולית מגזרית לסיכון התפעולי, מאחר וקשה למדל סיכון זה. 

הון כלכלי משמש גם ככלי טקטי וגם ככלי אסטרטגי לניהול הסיכונים ובסופו של דבר תומך במודל העסקי של הפירמה. כאמור, בהתחלה שימש המודל להערכת רווחיות העסקה השולית ולאלוקצית ואופטימיזצית הון לנכסים מניבי תשואה דומיננטית. אולם, לרעיון זה עוד מספר שימושים עסקיים נוספים.

אלוקציית הון היא טכניקה להקצאת סיכונים מבוססת קריטריונים אובייקטים. הקצאת ההון היא תשומה מרכזית במדדי ביצועים מותאמי סיכון (RAROC), בקביעת מגבלות כמותיות לסיכונים שונים ולניהול כלל הסיכונים ברמת התאגיד. ישנה חשיבות רבה לכך מאחר וההון הוא מוצר מוגבל ולעיתים אף במחסור ומוסד פיננסי צריך להחליט כיצד להשקיע אותו בצורה שתמקסם את הערך לבעלי המניות תחת מגבלות תיאבון הסיכון ותחת מגבלות רגולטוריות . משבר האשראי האחרון והסביבה הרגולטורית שהתפתחה בעקבותיו עיקרו למעשה את ההון הכלכלי כמגבלה אפקטיבית ביחס להון הרגולטורי. אולם, ההון הרגולטורי אינו מדד טוב במיוחד לסיכון ולהקצאתו מכוון שהוא אינו מעריך בצורה אובייקטיבית חשיפות סיכון. במציאות, הקצאת הון צריכה להיעשות במקביל ובהתאם להקצאת הסיכון ליחידות העסקיות השונות. לכך, תורמת מסגרת העבודה של ההון הכלכלי, המאפשרת לפירמה להשוות סיכונים בין השקעות שונות, לבחור בעסקה שולית דומיננטית ולסכום סוגים שונים של סיכון ברמת התאגיד. 

אחד השימושים העיקריים בהון הכלכלי הוא השוואת היבטים שונים של הלימות ההון במטרה לייצר יכולת קבלת החלטות עסקיות טובה יותר. לדוגמא, האם עסקה ספציפית מגדילה את דרישות ההון הרגולטורי יותר מההון בסיכון (ההון הכלכלי) ואם כן איך ניתן למתן את הבעיה, או מה האופטימיזציה הדרושה?

כאמור, כל מסגרת עבודה של הון כלכלי צריכה לבחון את הסיכון מזוויות שונות של הלימות הון, לדוגמא:

לרוב, בהערכה של יכולת פירעון מושווה ההון הכלכלי, הכולל סיכוני אשראי, שוק וסיכונים תפעוליים אל מול ההון הקיים של הפירמה. ההון המוחשי נבחר לעיתים קרובות כמדד שכיח לאיתנותה הפיננסית של הפירמה ומהווה אינדיקציה לחלקם של בעלי המניות בנכסי הפירמה בפירוק. לכן, במסגרת ניהול הסיכונים הכולל של הפירמה ובמידה וזו מגדירה מגבלות על היחס שבין ההון הכלכלי להון המוחשי הקיים ניתן ליצור, למעשה הגנה לסולבנטיות הפירמה מפני תרחיש שלילי של הפסדים, או שחיקה בנכסי הפירמה לטווח זמן של שנה ולרמת מובהקות נבחרת (ניתן לפרש גם כתדירות/ שכיחות האירוע).
    

מדדי הרווחיות המסורתיים כוללים תשואה על ההון (ROE) ותשואה על נכסים (ROA). אולם, מדדים אלה אינם יודעים לייצר השוואת ביצועים של השקעות ביחס לרמות סיכון שונות. שימוש בהון כלכלי כמדד ביצועים פותר בעיה זו ומאפשר לשקלל את הסיכון מעבר להפסד הצפוי (EL) לחישובי התשואה הן עבור תיקים והן עבור מכשירים ספציפיים. 

RAROC הוא כלי אנליטי להערכת עסקאות והקצאה מחדש של הון מיחידות עסקיות/ עסקאות בעלי תשואה נמוכה ביחס לסיכון לכאלה בעלי תשואה גבוהה יותר. ישנן מספר דרכים לחשב את היחס ואחת מהן היא הפחתת ההפסד הצפוי (EL) מהמרווח בגין העסקה (AIS- כולל מרווח פיננסי, עמלות ובניכוי הוצאות תפעוליות)- במונה ולאחר מכן התאמת התשואה בגין הסיכון באמצעות "תרומת הסיכון" השולית במכנה. "תרומת הסיכון" מייצגת את תוספת הסיכון לאחר אפקט הפיזור, שמתבטאת בהקצאת ההון הכלכלי (EC) עבור מכשיר, תיק, או יחידה עסקית.

ההגדרה של RAROC מרמזת על שימוש בחסם תחתון בדמות שיעור התשואה הנדרשת- Hurdle Rate (r%)- שיעור התשואה מותאם הסיכון המינימאלי שיידרש עבור עסקה. לכן, עסקה, או תיק יבחרו ויתמכו בערך לבעלי המניות אם ה- RAROC גבוה מה- Hurdle Rate.   

בניגוד למדד ה- RAROC אשר הינו יחס, מדד ה- SVA הינו שווי אבסולוטי- רווח כלכלי וככזה אינו מתעלם מאפקט הגודל של העסקה, בניגוד ל- RAROC. כלומר, ב- RAROC לא ניתן לדעת האם עסקה מייצרת מספיק הכנסות כדי שתהיה לה משמעות, לכן נדרש שילוב של שני מדדי הביצועים האלו . SVA מחושב ע"י הפחתת הוצאות תפעוליות, הפסד צפוי (EL) והפסד שאינו צפוי (UL) מההכנסות בגין העסקה.

ניהול סיכונים אפקטיבי מצריך מדירקטוריון הגוף הפיננסי לקבוע את פרופיל הסיכון הרצוי ולהגדיר תאבון לסיכון עבור הסיכונים להם חשופה הפירמה ואת ההנהלה הבכירה לאמץ מסגרת כוללת לניהול סיכונים, התומכת ועומדת בהגדרות אלו. נטילת סיכונים היא חלק אינהרנטי מפעילותו של מוסד פיננסי ומדיניות ניהול סיכונים פותחה על מנת לשקף ולאפשר לקיחת סיכונים מושכלים, תוך קביעת גבולות ובקרות עקביים עם תאבון הסיכון הרצוי לפירמה. לכן, הון כלכלי, הוא כלי אידיאלי למדידת סיכון ולניהולו ברמת התאגיד, הוא מאפשר מסגרת אחידה להשוואה ולסכימת הסיכון עבור סיכונים מאזניים וחוץ מאזניים לקוי העסקים ועבור סיכונים שונים. 

ניתן אפוא להגדיר הון כלכלי כמדד לסיכון הטבוע בפעילות העסקית, כפי שמשתקף בראיית ההנהלה להיקף המקורות ההכרחיים על מנת לשמר את הפירמה כעסק חי בהינתן הפסדים לא צפויים. 

כאמור, באמצעות מסגרת ההון הכלכלי ניתן להגדיר ולהגביל סיכון ברמת קו העסקים, ברמת התיק, או תיק משנה ועבור סוג הסיכון. לדוגמא, ברמת התאגיד, ההנהלה יכולה להגדיר מגבלות התואמות את פרופיל הסיכון ע"י שימוש בהון כלכלי פנוי (AEC) ובניכוי מקדם הישענות מסוים. בנוסף, ניתן להגדיר ולכמת את פרופיל הסיכון ע"י מגבלות ברמת הסיכון כמפורט בדוגמא מטה:

 

 

 

שיטה זו מאפשרת לפירמה לנהל את ההון בסיכון ע"י קביעת מגבלות מבוססת הון כלכלי במוקדי הסיכון העיקריים. שיטות מסורתיות יותר לקביעת מגבלות התבססו על מטריצות כשל סטטיות כמו הממוצע המשוקלל של פקטור הסיכון- WARF, או הפסד צפוי (EL) תוך שימוש בהערכות PD ו- LGD. בשיטות אלה, לדירוגי אשראי גבוהים מוקצים פחות נכסי סיכון ולהפך. אולם, שיטות אלה אינן מתחשבות בהשפעות סיכוני הריכוזיות והקורלציה. 

קביעת מגבלות, אמורה להתחיל בתהליך האסטרטגי של הקצאת ההון. לאחר מכן סימולציות ההון הכלכלי במוקדי הסיכון השונים יכולות לכמת את היקף הסיכון וההון הכלכלי הנדרש בכדי שהפירמה תוכל לנהל את ההון שלה ולקבוע מגבלות בצורה מושכלת. סיכוני ריכוזיות וקורלציה הם חלק מרכזי מתהליך זה כאשר, באופן פרדוקסאלי חשיפה מסוכנת יותר יכולה להקטין סיכון נוכח אפקט הפיזור שהיא תורמת לתיק ולסיכון הכולל. דוגמא הפוכה יכולה לכלול מספר הלוואות ללווים בטוחים יחסית, אשר מעצימים את אפקט הריכוזיות מעבר לרמה הרצויה. דוגמאות אלה ממחישות את הצורך בקביעת מגבלות לצורך הימנעות מאפקט ריכוזיות אפילו עבור נכסים עם שיעורי כשל נמוכים.

קורלציה היא קשר סטטיסטי שמכמת את הקשר/ מתאם שבין שני משתנים, או יותר. בסיכון אשראי, משתמשים בקורלציה כדי להעריך כיצד הביצועים הפיננסים של לווים, תאגידים, ענפים וכלכלות קשורים זה לזה. מודל ההון הכלכלי יכול לתפוס את מידת הקשר בין כלכלות וענפים בתוכן, והשפעתן על סיכון האשראי בתיק. כלומר, נעשה שימוש במודל קורלציות, שמשקף את הקשר בין גורמי הסיכון השונים. 

נתמקד בסיכון אשראי- אשר בו מתקיימים לרוב שלושה קשרים שמודל הון כלכלי צריך לתפוס לצורך אמידת הסיכון:

1. תנודתיות הענף יכולה להשפיע על ההסתברות לכשל של השחקניות באותו ענף.

2. לשחקנים באותו ענף הסתברות גבוהה יותר להגיע לכשל ביחד בשל הקשר הדומה למחזור של הענף שבו פועלים.      

3. שינוי החשיפה ללקוח, או לענף בתוך התיק משנה את הסיכון הכולל של התיק. 

כדוגמא לקביעת מגבלות ניתן להסתכל על תיק אג"ח גנרי של חברת ביטוח לפי התפלגות דירוגית וענפית סטנדרטית. בשלב ראשון צריך לחשב עבור כל תיק משנה (נניח לפי ענפים) את התרומה שלו לסיכון הכולל (הון כלכלי נדרש המתחשב בסיכון ריכוזיות) לפי הפרופורציה שלו בתיק הכולל ולאחר מכן את הפרופורציה של כל תיק משנה בסך ההפסד שאינו צפוי (UL) בתיק הכולל. יחס זה מתאר את שיעור ההון שצריך להיות מוקצה לכל תיק משנה. במידה וועדת ניהול הסיכונים החליטה כי לא יוקצה יותר מ- X%  הון עבור כל תיק משנה אז ניתן לחשב בצורה פשוטה את שיעור החשיפה המקסימאלית לכל ענף, או קבוצת דירוג.    

הרגולציה הפיננסית שהתפתחה בעקבות המשבר (בעיקר חוק Dodd-Frank בארה"ב ולאחרונה אף בישראל) פועלת על מנת לאסור תגמול מבוסס ביצועים, שעלול לגרום להפסדים משמעותיים לפירמה ולפגום בפרופיל הסיכון שלה. ההון הכלכלי מספק מסגרת עבודה רובסטית ליישום תגמול מבוסס סיכון באמצעות חישובי RAROC- הבוחנים את הביצועים הפיננסים בהתאם לסיכון. לכן, מדיניות תגמול מבוססת סיכון יכולה למנוע לקיחת סיכונים עודפים, שעלולים להוביל להפסדים משמעותיים. מעט מאוד מוסדות פיננסים בעולם מיישמים מדיניות תגמול מבוססת סיכונים כך שכנראה שהשינוי צריך לבוא מהרגולטורים השונים
  

 

בחמש השנים האחרונות מוסדות פיננסים השקיעו רבות בתשתיות ותוכנות לניהול סיכונים. אולם, הדרישות הרגולטוריות ממשיכות לאתגר הן את מערכות ניהול הסיכונים הקיימות והן את כ"א בתחום. בשנים האחרונות נדמה שמודל ההון הכלכלי מוכר ע"י השוק כמדד להלימות ההונית הכלכלית הנדרשת לשרידות הפירמה, אולם לאו דווקא ע"י הרגולטור.

משנת 2009, נוכח השינויים הרגולטורים התכופים והדגשים הרגולטורים נראה שרעיון ההון הכלכלי כמדד לשרידות הפירמה התפוגג מעט. לפני שנת 2009, דרישות ההון הרגולטורי במערכת הבנקאית העולמית היו נמוכות והשתנו דרמטית לאחר המשבר. היום רוב הבנקים רואים בהון הרגולטורי, ולא בהון הכלכלי, כמגבלה האפקטיבית המחייבת ברמת התאגיד . אולם, ההון הכלכלי הינו עדיין מסגרת העבודה העיקרית לניהול תיקים ולניהול סיכונים כולל עבור מוסדות פיננסים גדולים. 

עבור מוסדות אלו בעלי מודל הון כלכלי השימושים השכיחים הינם:

כאמור, ההון הרגולטורי הפך להיות המגבלה האפקטיבית המחייבת ובנקים ומוסדות פיננסים אחרים קובעים מגבלות בהתאם לכך. ניתן להשתמש בהון הכלכלי לניהול המאזן תחת המגבלות הרגולטוריות, כמפורט מטה. בבנקים מתקדמים נוטים להסתכל על סיכון מכמה נקודות מבט- הן ברמת ההון הרגולטורי והן ברמת ההון הכלכלי. שימוש שכיח בהון כלכלי הוא להקצות הון במקומות בהם הבנק רוצה לקחת סיכון תחת מגבלות ההון הרגולטורי. בנוסף, שימוש בהון כלכלי הוא סיגנל חיובי עבור רגולטורים ומשקיעים באשר ליכולת המוסד הפיננסי לנהל סיכונים בצורה מושכלת.

מוסדות פיננסים רבים מכירים בצורך למזג ולשלב בין ההון הרגולטורי, ההון הכלכלי ותרחישי קיצון למסגרת עבודה אחת על מנת להגדיר ולכמת תאבון לסיכון, מדידת ביצועים והקצאת הון. להלן מספר דוגמאות:

ניתן לעשות שימוש בכלי ההון הכלכלי, תחת מגבלת ההון הרגולטורי במטרה להעריך את השפעת ניהול המאזן על ההון ולבצע בחינה של תשואה אל מול סיכון, כפי שניתן לראות באיור מטה. 

  * גודל הבועה מייצג את ערך ה- SVA, שנוצר ע"י אותה פעילות.

בדוגמא תיאורטית זו, ניתן לראות את ערך ההון הכלכלי ואת צריכת ההון הרגולטורי בגין פעילויות שונות. גובה הבועה מייצג, כאמור את ערך ה- SVA שנוצר בגין כל קו עסקים. לדוגמא, פעילות ניהול נכסים היא הפעילות היעילה ביותר מבחינת צריכת הון רגולוטרי, כאשר אשראי לענף הנדל"ן המסחרי הוא בעל פרופיל הסיכון הגבוה ביותר, כפי שמשתקף בהון הכלכלי וגם צורך את ההון הרגולטורי הגבוה ביותר מבין הפעילויות בתרשים. בנוסף, ניתן לראות שענף המשכנתאות מייצר את ערך ה- SVA הגבוה ביותר מבין הפעילויות כך שבהיבטים של תשואה וסיכון ענף המשכנתאות הוא הדומיננטי ביותר. ניתן לראות בתרשים, כי החלטות הקצאת ההון ותשואה אל מול סיכון קובעים את פרופיל הסיכון, תשואות מותאמות סיכון וצריכת ההון הרגולטורי של הפירמה, כאשר מודל ההון הכלכלי תומך בקבלת החלטות מושכלות ע"י ההנהלה. 

נראה כי חשיבות ההון ודרישות רגולטוריות מאלצות את הענף לייצר מערכת אינטגרטיבית המשלבת הון כלכלי, הון רגולטורי ותרחישי קיצון כדי לכמת את התיאבון לסיכון ולהקצות הון בצורה אפקטיבית, תוך התחשבות במגבלות הרגולטוריות. ע"י שילוב בין ההון הרגולטורי, תרחישי קיצון והון בסיכון בנקים יכולים לנהל עצמם כיחידות רווחיות ולא כיחידות רגולטוריות. בנקים שרוצים להמשיך ולהיות תחרותיים צריכים לדעת לקשור בצורה אפקטיבית בין סיכון להון תחת מגבלות הרגולציה ולשלב תובנות אלו בהחלטותיהם האסטרטגיות.
   

ביבליוגרפיה

1. “Risk Management in Banking”, Second Edition; John Wiley & Sons Ltd. Joel Bessis; 2002

2. “Good Compliance, Not Mere Compliance”; Remarks by Daniel K. Tarullo, Member Board of Governors of the Federal Reserve System; October 20, 2014

3. “Bankers Trust and the Birth of Modern Risk Management”; Wharton Financial Institutions Center; Gene D. Guill; November 2007

 

[1] בד"כ מוגדר כהון מוחשי ולעיתים אף בניכוי כרית ביטחון מסוימת.